כשהיינו ילדים, היינו מתחייבים לעשות משהו או לתת משהו ולוחצים יד עם הצהרה: "בלי חרטות"! עם דגש על הר'…
כמה פעמים קרה לכם שאכלתם משהו ואח"כ סבלתם מחרטה נוראית… חרטה כזו שמטרידה את המנוחה, שמציקה בלי הפסקה?
כמה פעמים קרה לכם שויתרתם על אימון, מכל סיבה שהיא, ואחר כך לא יכולתם להפסיק לחשוב על הויתור, לכעוס על עצמכם שויתרתם?
מצד שני, קרה לכם שעצרתם את עצמכם אחרי פרוסת עוגה אחת או שתי קוביות שוקולד או 5 חתיכות צ'יפס? קרה לכם שהחלטתם לא לאכול משהו בכלל ועמדתם בהחלטה? שרציתם לוותר על אימון ובכל זאת בעטתם את עצמכם דרך הדלת? אחרי זה התחרטתם? סביר להניח שלא… להיפך, אחרי שאנחנו עומדים בהחלטה שלנו, בהצהרה שהצהרנו לעצמנו, אנחנו מרגישים גאווה ומסוגלות! כשאנחנו עושים משהו שהתחייבנו לעשות, בפרט כשממש לא בא לנו, יש תחושת יכולת, חוזק והצלחה.
החרטה היא תחושה לא נעימה, מחלישה ומתסכלת. בעצם, אין בה שום תועלת. מה הטעם להתחרט? האוכל כבר בפנים, נאכל והתעכל והאימון, הוא כבר נגמר… מה שהיה היה! אם יש בה יתרון מסוים, זה רק הסקת המסקנות ולמידה לפעם הבאה. אם עשיתם משהו שהתחרטתם לגביו, אולי להבא תצליחו לעשות אותו אחרת…
תחושות הגאווה והמסוגלות, אלה תחושות מופלאות והן התחושות שחשוב לשחזר, כדי לבנות בטחון ואמונה עצמית. אז אכלתם יותר או לא יצאתם לאימון, אל תתנו לזה לאכול אתכם…
אם ה"בדרך כלל" וה"לרוב" שלכם הם בסדר, אין טעם להתחרט על ה"לעיתים רחוקות"!